רקע היסטורי
מראשית ההיסטוריה והזיכרון היהודיים, האנשים היו במרכז. אלוהים כרת ברית עם אברהם, אשר בתורו, כיחיד, הפך למייסד של גוי גדול. מאוחר יותר אלוהים כורת ברית עם העם כולו, והיהודי הפרטי הופך לחלק בזה בזכות היותו חלק מהעם .[1]
התורה ניתנה לעם היהודי (להבדיל מהיהודים היחידים) כדי לחיות לפיה, כפי שהובטח גם בנוגע לארץ ישראל. [2] האיומים, אם בני ישראל לא יצייתו למצוות ה', גם כן מפורטים בגוף ראשון, שני ושלישי – רבים.[3] גם תחיית המתים, כפי שהיא מתוארת בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, מבוצעת באופן קולקטיבי.[4] היהודים ייגאלו כקולקטיב.
דפוס דומה ניתן לראות ב: "ברוך אתה אדוני אלוהינו" שפותח תפילות רבות, קובע באופן מיידי את הקונטקסט של מערכת היחסים. ה' הוא אלוהי העם היהודי והוא אלוהיי בגלל שאני חלק מהעם הזה. היהודים מתבקשים לחוות אירועים מהעבר, דוגמת יציאת מצרים, כאילו גם הם לקחו בהם חלק.[5]
אירועים דוגמת יציאת מצרים ומתן תורה, הנם מעבר לזמן ונכללים בהם כל הדורות היהודיים. ברוח זו היהודי היחיד מבקש מחילה ביום כיפור עבור החטאים "שאנו ביצענו".[6]
הגדרת המסגרת היהודית (בשונה מדתות אחרות) הנה בראש ובראשונה הזדהות עם עם מסוים ואז, דרך האנשים החברים בעם, עם חברים פרטיים. כך מתבסס העם כישות עצמאית בזכות עצמה לא רק כקולקטיב/אוסף של פרטים. גישה זו הופכת את העם היהודי – הנושא את הדת ומפתח את הציוויליזציה היהודית – לעמוד התווך של היהדות.
תובנה מהותית מסוג זה הנה הכוונה בעמיות. קיום העם והמשך המורשת שלו כ"ממלכה של כוהנים וגוי קדוש" הנו ערך יסוד יהודי (לא כפי שלעיתים נהוג להבין זאת כ"מורם משאר העמים", אלא כדבר מה לשאוף אליו). קיום כלל ישראל (הקולקטיב של העם היהודי) הנו, אם כן, ערך העומד בזכות עצמו וממוסגר כמטרה אשר על היהודים לשאוף אליה.
חזור לראש הדף
עמיות יהודית ומודרנה
למרות העובדה כי הרעיון של היות חלק מעם נטוע עמוק בטקסטים היהודיים, בתרבות היהודית ובאופן בו יהודים בנו את קהילותיהם לאורך הדורות, השינויים ההיסטוריים והתפיסתיים שהתרחשו בעת המודרנית שחקו באופן חמור את הבסיס והרלוונטיות של להיות חלק מעם אחד.
ההתפתחות המשמעותית ביותר הייתה הענקת אמנציפציה מלאה ליהודים, שהחלה בסוף המאה השמונה עשרה בצרפת ובהמשך במהלך המאה התשע-עשרה והעשרים בשאר מדינות המערב. דרך תהליך זה היהודים קיבלו זכויות אזרחיות ובסופו של תהליך זכו באזרחות מלאה במדינותיהם. האמנציפציה, תופעה מאוד שנויה במחלוקת באותה תקופה, בתוך ומחוץ לקהילה היהודית, גבתה מחיר מהאוטונומיה הקהילתית היהודית ובמובן הגלובלי השפיעה על השייכות היהודית הקולקטיבית.
הסיבה לכך היא כי האמנציפציה אפשרה ליהודים, בפעם הראשונה, להשתייך לקבוצה לאומית נוספת (לדוגמא, צרפתים או גרמנים). רבים אימצו באופן מלא שייכות זו, ובכך החלישו את קשרי השייכות היהודיים. בנוסף, הציונות המודרנית, אשר בגרסתה האוטופית שאפה לחזרתם של כל היהודים לישראל ולאיחוד מחדש של העם היהודי עם אדמתו, הציעה זהות קולקטיבית יהודית-ישראלית שהיוותה במובן מסוים חלופה לזהות היהודית הגלובאלית.
בעשורים הראשונים של המפעל הציוני, דבר זה יצר את מושג "שלילת הגלות", ששלל בפועל חיים יהודיים בתפוצות.
לכן, ייסודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-ריבונית, מצד אחד, ושגשוגן של קהילות בחברות פתוחות בכל רחבי העולם מצד שני, יצרו הקשר חדש לקיום היהודי. חלקו התבסס על דת ואינדיווידואליזם יהודי והאחר על לאומיות. יהודים מחוץ לישראל, נטו לראות את זהותם העיקרית (אך לא הבלעדית) כדתית, אינדיבידואליסטית ורוחנית בעוד יהודים רבים בישראל הגדירו עצמם קודם כל דרך לאומיותם, כאזרחים ישראלים.
ייתכן והשינוי הקיומי המשמעותי ביותר שהתרחש הייתה העובדה שהזהות היהודית הקולקטיבית לא נכפתה יותר על היהודים על ידי נסיבות חיצוניות. ההחלטה להיות יהודי, לחיות חיים יהודיים ולקשור את הזהות של הפרט לזו של הקולקטיב הפכו כולן להיות בחירה אישית של היהודי היחיד.
השילוב של חירות מכפייה להשתייך לקולקטיב היהודי, יחד עם נגישות לקולקטיב אחר (ברחבי העולם היהודי) ושייכות לאומית (בישראל) הביאו לירידה בתחושת העמיות היהודית ברחבי העולם היהודי.
האירועים הדרמטיים של המאה ה- 20, דוגמת השואה והקמת מדינת ישראל, ולאחר מכן מלחמת ששת הימים והמערכה לשחרור יהדות ברית המועצות, שמרו על תחושה קולקטיבית חזקה של סולידריות, למרות המגמות אשר הוזכרו קודם לכן. לאחר שמאורעות אלו הסתיימו, ולא הוחלפו על ידי חלופות דומות בעוצמתן, שלושת העשורים האחרונים, כפי שניתן לראות במחקר[7], הראו שחיקה משמעותית בתחושת כלל ישראל והחיבור בין היהודים בעולם.
חזור לראש הדף
עמיות בפועל
האמונה בעמיות מספקת הצדקה ומשמעות למערכת שלמה של נורמות ומוסדות יהודיים אשר מרכיבים את המיזם היהודי כפי שאנו מכירים אותו כיום. המיזם הקהילתי היהודי על כל גווניו בכל פינות העולם הנו ביטוי ברור לשאיפה להמשיך, לקיים ולפתח את הציוויליזציה היהודית בעולם.
זו ציוויליזציה שמבטאת גם את המהות של הקולקטיב היהודי (דוגמת קהילה בעלת צדק חברתי עם מוסדות רווחה, חינוך ופילנתרופיה) ומסייעת לשמר את קיומה ורוחה של העמיות.
מקומו של העם הנו כה מרכזי בדת, בהיסטוריה, בתרבות ובאתוס היהודיים, עד כדי כך שחיים יהודיים לא יכולים להיות מובנים בלעדיו. מרכיבים רבים של הציוויליזציה היהודית והמחויבויות לליבה שלה, דוגמת כל ישראל ערבים זה לזה, מקבלים את צידוקם מהחשיבות של קיום העם והתרבות היהודית.
עובדה זו באה לידי ביטוי ברמה המקומית באופן בו קהילות יהודיות בנויות. ברמה הגלובלית בהתגייסות הכללית למען פיתוחה של מדינת ישראל – מדינת העם היהודי, שאינה יכולה להיות מובנת במלואה ללא אשרור האמונה בעם היהודי ובשאיפתו למדינת לאום משלו.
המסר החינוכי שנלקח מניתוח זה הנו להציע הבנה רב-פנית או מורכבת יותר של הזהות היהודית. למרות שאין ספק לגבי תפקידה של הדת בעיצוב הזהות של יהודים (כולל אלו אשר מתווכחים איתה), אנו מחויבים לחדד מחדש את תפיסת הזהות הקולקטיבית היהודית. רק אם נתמודד באופן פעיל הן עם המימד הקולקטיבי והן עם המימד האישי של החיים היהודים, נהיה בעלי כלים להתמודד עם האתגרים של העתיד היהודי.
חזור לראש הדף
[1]ראה בראשית, פרק ט"ו, כאשר ה' כורת ברית עם אברהם, ברית הידועה כ"ברית בין הבתרים". ה' מבטיח כי צאצאיו של אברהם ירשו את ארץ ישראל ויהפכו לגוי גדול, רב ככוכבים וכחול אשר על שפת הים. הדגש אינו על אברהם כיחיד, אלא על האומה אשר תבוא אחריו.
[2] הכנס מראה מקום
[3] ראה דברים, פרשת ראה, פרק י"א 26-32
[4] ראה יחזקאל, פרק כ"ז
[5] הגדת פסח קוראת באופן מפורש למשתתפים בסדר לראות עצמם כאילו הם יצאו ממצרים באופן אישי, כמשתתפים ביציאת מצרים הקולקטיבית. ראה כל גרסא של ההגדה לקריאה זו. בדומה, מדרש תנחומא על פרשת ניצבים מדגיש את הבנה כי כל החברים העתידיים בעם היהודי נמצאו, ברוחם, במעמד הר סיני. המדרש מראה זו בבחינה מדוקדקת של דברים י"ט (ראה הערה מספר 1).
[6] הליטורגיה המסורתית של חגי תשרי מכילה את הפירוט הקולקטיבי של חטאי העם היהודי "על חטא". השפה של הליטורגיה הנה "על חטא שחטאנו…". לטקסט המלא ראה כל מחזור חגי תשרי מסורתי.
[7] ראה לדוגמא Changes in American Jewish Identities: From the Collective to the Personal, ראיון עם סטיבן מ. כהן. 2010