- טקסט 1: היסטוריה קולקטיבית וזיכרון
- טקסט 2: מרטין בובר- ה'אני' וה'אנחנו'
- טקסט 3: היהודים, מאת יהודה עמיחי
שאלות מפתח חינוכיות לחלק זה:
- האם הקהילה היהודית היא גורם משמעותי בחיינו? מדוע? מדוע לא?
- כיצד אמורים היהודים להתייחס להיסטוריה שלהם? מה אנחנו יכולים ללמוד מהגישה הרבנית המתייחסת להיסטוריה הקולקטיבית כזיכרון אישי?
- כיצד אנחנו יכולים לצמוח לתוך ההכרה שאנחנו חלק מהקולקטיב? כיצד אנחנו הופכים להיות חלק מהעם היהודי באופן סובייקטיבי?
טקסט: היסטוריה קולקטיבית וזיכרון
"בכל דור ודור, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.
ההגדה של פסח
הסבר הטקסט:
טקסט מוכר זה מופיע בהגדה של פסח ונותן הצהרה יוצאות דופן לגבי זיכרון היסטורי, מהמיוחדות המופיעות במסורת היהודית. אפשר לומר על טקסט זה שלמרות היותו חלק מהשפה הייחודית של ההגדה ושל סיפור יציאת מצריים, הוא מייצג למעשה הנחיה רחבה בהרבה לגבי התייחסות היהודים למסורת ההיסטורית שלהם.
ברור מדוע תודעה היסטורית נתפסת כהיבט חשוב של זהות לאומית באופן אוניברסאלי. ברם , כאן אנחנו מתייחסים לעניין כהרבה מעבר לרעיון שכל אדם צריך לזכור את ההיסטוריה שלו כחלק מהשתייכות לעם או אומה. כאן הרעיון הוא שישנה פעולה הנדרשת מבני העם היהודי, שהיא הרבה מעבר לזיכרון.
נדרש כאן היבט של הפנמה קיומית: היהודים אינם נדרשים רק לזכור מה קרה במצרים, אלא נאמר להם לראות עצמם "כאילו הם עצמם" היו חלק מאותו אירוע היסטורי. המבנה של סדר פסח נבנה כמובן על בסיס אמירה זאת, כך שהוא מחזק את היסוד של הזדהות אישית. זיכרון אינו מספיק – עליך להרגיש כי התרחשות היסטורית (או לכאורה היסטורית) זו התרחשה עבורך לא פחות מאשר עבור המשתתפים שלקחו בה חלק בפועל.
נראה כי הרבנים שבנו את הסדר אומרים לנו – אל תסתפקו בזיכרון ההיסטוריה שלכם בלבד, אלא הֶיו חלק מההיסטוריה, הזדהו בעצמכם עם החוויות של העם שלכם, והבינו שזהותכם כיהודים החיים במאה מסוימת (ה-21) קשורה בחוויותיו של העם שלכם.
אינכם יכולים להיות יהודים מבלי להפנים את החוויות של העם שלכם כחלק ממי שאתם. המשמעות של להיות חלק מהעם היהודי היא לחיות את החוויה הלאומית הזו, המורשת הקולקטיבית, בתוככֶם. חלק מכם קשור עם החוויה הקולקטיבית שלכם, ומשמעה שאין לכם זהות מלאה כאינדיבידואל יהודי אם לא קפצתם בדמיונכם, כמעשה של רצון והכרה, אל מקום של הזדהות עם הסיפורים הגדולים של חוויות העם היהודי.
החוויות שלהם הן חלק ממי שאתם, ואינכם יכולים להגדיר את עצמכם כיהודים עד שלא אשררתם את החוויה הזו ועשיתם כל שביכולתכם לאמץ היבט זה של עצמכם. דעו את ההיסטוריה שלכם, לימדו את ההיסטוריה שלכם וחיו את ההיסטוריה שלכם – והבינו שזו אינה רק אמירה על אב קדמון כזה או אחר, אלא אמירה על מערכת היחסים האישית שלכם עם הקולקטיב של העם שלכם.
היסטוריה קולקטיבית שהופכת לזיכרון אישי! הדבר נכון לא פחות גם לגבי גרים שמשפחותיהם לא היו יהודיות: גם הם חלק מהקולקטיב היהודי והזיכרון שלהם צריך לנסות לקפוץ את אותה קפיצה.
פעיל יהודי בשם זאב מגן סיכם נקודה זו לפני מספר שנים, בכותבו :
יש לכם עיניים מיוחדות שרואות למרחקים. אם רק תרצו – די עד כדי להשקיע בעניין – תוכלו לפרוש את זרועותיכם ולגעת בעבר בין אלפי השנים. תוכלו לספוג את התובנות ולרחוץ באור התהילה ולטבול בכאב ולינוק מהכוח הנובע מכל תקופה, כל אירוע וכל התנסות של העם העשוי לבלי חת, הבלתי ניתן לערעור, והשורד בעיקשותו…
יכולת זאת אינה נרכשת רק באמצעות למידה וקריאה… זאת היא בראש ובראשונה תוצאה של קשר, שייכות ואהבה עזה. אם תושיטו יד ותאחזו בידי עמכם – הייתם שם. לקחתם חלק במעשיהם, בכל מקום ובכל זמן, לחמתם במלחמותיהם, הרגשתם את שהם הרגישו ולמדתם את הלקחים שהם למדו.
זאב מגן, "דמיין" , 1998
מגן חוזר על דבריהם של הרבנים בהציעו: ההיסטוריה קיימת כדי שתהיו חלק ממנה. אם אתם תופסים אותה בדמיונכם ומקבלים אותה, היא אכן תהיה חלק מכם.
אך דברים אלו מעלים שאלה נוספת: ישנם הטוענים כי התקשרות קרובה מדי עם ההיסטוריה שלנו יכולה לשתק את העם ולמנוע ממנו לנוע קדימה. אתם עלולים להיהפך לעבדים לזיכרון ולנסות לשכפל את העבר.
גישה כזו יכולה למנוע מעם להתקדם. אדם אחד שהעלה את השאלה הזו היה הפעיל והמחנך הציוני ברל כצנלסון, שאמר בנאום בתקופה שלפני הקמת המדינה:
בני האדם מצוידים בשתי תכונות, זיכרון ושיכחה. איננו יכולים לחיות בלעדי שתיהן. אילו היה רק הזיכרון קיים היינו קורסים תחת עולו. היינו הופכים לעבדים לזיכרוננו, לאבותינו… ואם השיכחה הייתה שולטת בנו, היכן היה מקום לתרבות ולמדע?
דור יוצר ומחדש אינו זורק מורשת תרבותית של דורות לסל האשפה. הוא בודק וחוקר, מקבל ודוחה. לעתים הוא שומר ומוסיף למסורת קיימת.
לעתים הוא יורד למערות חרבות על מנת לחפור ולהסיר את האבק ממה שנישכח, על מנת להחיות מסורות ישנות שבכוחן לעורר את רוח החידוש והחדשנות…
ברל כצנלסון
הצעות חינוכיות
הנה שלוש הצעות להשתמש בחומר כאן:
- העלו בפני המשתתפים את המחשבה שההגדה של פסח היא טקסט פדגוגי וחינוכי גדול, שחובר על ידי הרבנים בימי הביניים כדי להעביר מספר רעיונות חינוכיים לקהילה היהודית המפוזרת. חלקו את הקבוצה לקבוצות קטנות ותנו לכל קבוצה קטנה מספר דפים מההגדה המסורתית (אפשר לתת דפים שונים לכל קבוצה, או את אותם דפים לכולן). בקשו מכל קבוצה קטנה לזהות מסרים חינוכיים בדפים אותם קיבלו ולהציג אותם לכל הקבוצה. מה מנסים הרבנים ללמד אותנו דרך הצורה בה הם ארגנו את ההגדה? אופציה אחרת היא לערוך "תרגיל פאזל", בו כל משתתף בקבוצה קטנה הופך למשתתף בקבוצה קטנה אחרת, ובה מיוצגים כל חלקי ההגדה. נסו לזהות אילו מסרים עיקריים הרבנים מנסים להעביר, ומדוע? מה הם אומרים על הדרך בה היהודים צריכים להתייחס להיסטוריה שלהם? מדוע? מהי משמעות הדבר? כעת האזינו לקטע מספר 3 בקישור הבא, המתייחס לזיכרון היהודי. בקטע קצר זה (פחות מדקה) אנחנו שומעים את המחנך היהודי אברהם אינפלד מדבר על חשיבות הזיכרון עבור היהודים. מה חושבים התלמידים על הרעיון ש"אסור שליהודים יהיה אבדן זיכרון"?
- הציגו את הביטוי מההגדה לכיתה. דונו במשמעותו, ושאלו מדוע הרבנים לא אמרו לנו בפשטות לזכור את היציאה ממצריים? העלו את ההצעה שלפי הרבנים, זוהי הגישה היהודית להיסטוריה. העלו את השאלה האם הוא מציאותי? באילו דרכים הוא כן או לא מציאותי? פתחו סליל של סרט הדבקה על הרצפה, כשצד אחד שלו יסמן "שלילי" והצד השני יסמן "חיובי" ובקשו מהם להציב את עצמם לאורך הסרט בהתאם להסכמתם או אי הסכמתם עם גישת הרבנים. בדיון שיבוא לאחר מכן, יתכן ותרצו להביא את הקטע של ברל כצנלסון כחיזוק לעמדה השלילית!
- הציגו את העמדה הרבנית המגולמת בביטוי. האם זוהי גישה טובה בעיני קבוצה? מדוע? מדוע לא? יתכן ותרצו להביא את הקטע של ברל כצנלסון בכדי להדגיש את הבעיות האפשריות שיכולות לעלות כשאנחנו מנסים לזכור יותר מדי , ברמה הלאומית? בהנחה שאנחנו לא מסוגלים "לזכור" את כל ההיסטוריה שלנו ולהפנים אותה, שאלו את הקבוצה – באופן פרטני בתחילה, ולאחר מכן בקבוצות – לבחור שלושה או ארבעה אירועים בהיסטוריה היהודית שכל היהודים צריכים לזכור ולבקש להפנים, לפי גישת הרבנים. מדוע יש לזכור ולהפנים דברים אלו? כל קבוצה צריכה להסביר ולהצדיק את בחירותיה.
שאלות מפתח חינוכיות לחלק זה:
- האם הקהילה היהודית היא גורם משמעותי בחיינו? מדוע? מדוע לא?
- כיצד אמורים היהודים להתייחס להיסטוריה שלהם? מה אנחנו יכולים ללמוד מהגישה הרבנית המתייחסת להיסטוריה הקולקטיבית כזיכרון אישי?
- כיצד אנחנו יכולים לצמוח לתוך ההכרה שאנחנו חלק מהקולקטיב? כיצד אנחנו הופכים להיות חלק מהעם היהודי באופן סובייקטיבי?
מרטין בובר- ה"אני" וה"אנחנו"
בטקסט זה, מדבר מרטין בובר על הרגשות של השתייכות קולקטיבית שאנחנו חשים לאורך הזמן והמרחב, ושמחבר אותנו לעבר, להווה ולעתיד שלנו.
"הילד, המגלה את זהותו, מבין כי הוא מוגבל במרחב: המבוגר מבין כי הוא בלתי מוגבל בזמן. כשאנו מגלים את זהותנו, ההשתוקקות שלנו לנצח מנחה את טווח ראייתנו מעבר למשך של חיינו אנו.
כשאנו מתרגשים מעוצמת הנצח, אנחנו חשים בתוכנו את קיומו של דבר מה מתמשך. אנחנו חווים אותו ביתר שאת כשאנחנו מעלים בעיני רוחנו את השורה של האבות והאימהות שהובילו עד אלינו… העם עבורנו הוא קהילה של אנשים שהיו, הינם ויהיו- קהילה של המתים, החיים ואלו שטרם נולדו – אשר יחד יוצרים יחידה מאוחדת.
זוהי האחדות המהווה את היסוד לזהותם של אנשים צעירים, זהות שמתאימה כחוליה בשרשרת הכבירה. כל מה שיצרו האנשים בשרשרת זו או שייצרו בעתיד, הם תופסים כפעולה של עצמיותם הפרטית.
כל מה שחוו בעבר או יחוו בעתיד, היחיד תופס כייעודו הוא. עברו של העם הוא זכרונו האישי, עתידו של העם הוא משימתו האישית. דרכו של העם היא הבסיס של הבנתנו את עצמנו.
כאשר אישרנו את עצמנו מתוך ידיעתנו את עצמנו באופן העמוק ביותר, כאשר אמרנו "כן" לעצמנו ולכל קיומנו היהודי, או אז רגשותינו לא יהיו עוד של יחידים. כל אחד ואחד מאתנו יחוש שאנחנו העם, שכן נרגיש את העם בתוך עצמנו."
מרטין בובר, יהדות והיהודים, 1909.
הסבר לטקסט
טקסט מפתח זה, שנכתב על ידי מרטין בובר, מגיע מתוך הרצאה שנתן ב-1909, אחת מתוך סידרה שהעביר בובר בשנים שטרום מלחמת העולם הראשונה ליהודים של מרכז אירופה, בבואו לבאר מהי הפילוסופיה היהודית שאותה הוא האמין שיהדות גרמניה צריכה לאמץ.
הוא האמין שחלק גדול מהקהילה איבד את זהותו, והחל להגדיר חלק מהותי מזהותו יותר ויותר כגרמני או אירופאי, תוך התעלמות מהחלק היהודי בזהותו, הרבה מתוך בורות. חיבורים אלו באו להתמודד בעיקר עם בעיה זו.
במסגרת הבהרה זו של זהות, מציע בובר שכאשר עובר אדם מילדות לבגרות, הוא נעשה מודע לממד של זמן עבר (ובסופו של דבר לזמן עתיד) ומתחיל לשאול את עצמו שאלות לגבי מקומו בזמן.
בנקודה זו מתחילה להתעורר השאלה על הקשר בין זהות אישית ("מי אני") וזהות קולקטיבית ("מי אנחנו") והיחידים מרגישים את הצורך להציב את עצמם בזהות גדולה יותר המקיפה את הזהות האינדיבידואלית ומעניקה לה משמעות נוספת.
מתפתחת ההרגשה של צורך של יחידים להציב את עצמם בהקשר רחב יותר, לו בובר יכול לקרוא "קשר של אחדות", שעוזר לענות על השאלה "מי אני?" בהקשר רחב יותר. זוהי יכולתו של האינדיבידואל להציב את עצמו בהקשר רחב יותר של זמן, המעגן אותו ומעניק לו הקשר רחב ועשיר יותר בכדי להבין את עצמו.
בנקודה כזו של מודעות עצמית, האינדיבידואל מתחיל להזדהות עם הקולקטיב, שהוא מזהה כמשהו אליו הוא משתייך. לאחר מכן, מגיע שלב האישור בו האינדיבידואל מקבל ומזדהה עם הסיפור של הקולקטיב, ומזדהה עם הסיפור, המטרות והייעוד של אותו קולקטיב.
כשתהליך זה קורה, יאמר בובר שהאדם הגיע לשלב הבוגר של זהות, היכן שהוא הוסיף מימד רחב יותר לזהות שלו, מבלי לוותר על הזהות האישית שאפיינה אותו בגיל או בשלב צעיר יותר; ההיבטים האישיים והקולקטיבים של זהותם מתמזגים לכדי תערובת עשירה ומשמעותית יותר.
עבור הקהל בפניו נשא בובר דברים, שהיה מורכב מיהודים שהשתלבו היטב בתרבות של העולם שסבב אותם, בובר התעקש שישנה בחירה. אדם שעובר תהליך כזה לאו דווקא יבחר עוד בקולקטיב היהודי כקולקטיב הראשי שלו.
מצב זה של כניסה אורגנית לקהילה היהודית כקולקטיב המהותי הבלעדי אליו היהודים יכולים להשתייך, לא היה רלבנטי יותר עבור אלו שרצו להיות חלק מהעולם סביבם (להוציא כמובן את החרדים שדחו את העולם החיצוני). בעולם בו היהודים הם חלק משתי תרבויות, התרבות היהודית והתרבות החיצונית, בובר האמין שהיהודים חייבים לבחור היכן שוכן הבסיס לזהותם המהותית, ולחבר את זהותם האחרת לבסיס זה.
הרצאותיו של בובר מתקופה זו הן בעיקרן קריאה ליהודים של מרכז אירופה לעשות את הבחירה בהתבסס על אישור מקומם בקולקטיב היהודי. קולקטיב זה הוא לשיטתו עתיק ושורשי בהרבה עבור יהודים – לאין ערוך יותר מאשר זהויות הבסיס האפשריות האחרות בהן הם עשויים לבחור.
כמובן שבכדי לעשות את הבחירה הזו, חייבים להציג לצעירים יהודים גרסה של יהדות שיכולה לפנות לדחפים ולצרכים העמוקים ביותר שלהם. בובר רואה בהרצאות שלו פתיחה לתהליך חינוכי ותרבותי אותו יכולים צעירים יהודים לעבור בכדי לבחור בזהות של הקולקטיב היהודי, הבחירה שלדעתו עליהם לעשות.
הצעות חינוכיות
הנה שתי הצעות לחלק זה:
- בחנו את הקטע של בובר. מה הוא אומר על הדרך בה אנחנו מפתחים זהות ? מהו ההבדל בין לתת רעיון כזה ליהודים החיים בתפוצות לבין העברת מסר כזה לקהל אחר, לא יהודי? התשובה היא כמובן שבובר מבין שבפני היהודים בתפוצות עומדת בחירה וצורך לעשות בחירה זו באופן מודע. מנקודת מבטו, הבחירה צריכה להיות בזהות יהודית כזהות הבסיסית הדומיננטית. דונו בקבוצה בהרגשתם בקשר להנחה זו. האם הבחירה שלהם בזהות בסיסית צריכה להיות בזהות יהודית או אחרת? האם השינויים בעולם במאה האחרונה מחזקים את הרעיונות של בובר? באילו דרכים? באילו דרכים הם אינם מחזקים את רעיונותיו?
- לאחר שבחנתם את הקטע של בובר, תנו לכל אחד מהקבוצה ליצור ציר זמן של תודעה יהודית או זהות יהודית עבור עצמם. בציר זמן זה הם חייבים לשלב כל מקרה שהם יכולים לזהות כבעל תפקיד בחיזוק או בהחלשת התודעה והזהות היהודית שלהם. מדוע? מה באמת קרה באותו רגע או באותו שלב? כאשר הם סיימו ליצור ציר זמן אישי משלהם, הם יחלקו אותו עם תלמיד אחר או עם קבוצה קטנה. לסיכום, כפעילות של כל הקבוצה, הם יצרו רשימה של כל האירועים או השלבים השונים שהשפיעו על צירי הזמן של המשתתפים. ראו אילו דפוסים צצים. דונו מה מרגישים המשתתפים לגבי התודעה היהודית שלהם ברגע זה, ולגבי התפקיד שממלאת הזהות היהודית שלהם בחייהם בהווה. האם הם שמחים על המצב של זהות זו ברגע זה? האם המקום הוא יותר מדי או פחות מדי מרכזי עבורם? אם הם מעוניינים לתת יותר מקום לזהות זו, אילו אסטרטגיות הם יכולים להציע לעצמם?
שאלות מפתח חינוכיות לחלק זה:
- האם הקהילה היהודית היא גורם משמעותי בחיינו? מדוע? מדוע לא?
- כיצד אמורים היהודים להתייחס להיסטוריה שלהם? מה אנחנו יכולים ללמוד מהגישה הרבנית המתייחסת להיסטוריה הקולקטיבית כזיכרון אישי?
- כיצד אנחנו יכולים לצמוח לתוך ההכרה שאנחנו חלק מהקולקטיב? כיצד אנחנו הופכים להיות חלק מהעם היהודי באופן סובייקטיבי?
טקסט: היהודים, מאת יהודה עמיחי
שיר זה מציע התבוננות על אופיו של העם היהודי, ומביא מטאפורות רבות ועשירות במתארות את העם ואת יחסו לאלוהים.
" לפני זמן מה פגשתי אישה יפה,
שסבה עשה לי ברית מילה
זמן רב לפני שנולדה. אמרתי לה,
את לא מכירה אותי ואני לא מכיר אותך,
אבל אנחנו העם היהודי,
סבך המת ואני הנימול ואת הנכדה היפה
זהובת השיער: אנחנו העם היהודי.
ומה בדבר האלוהים? פעם שרנו
"אין כאלוהינו" עכשיו אנו שרים, "אין אלוהינו",
אבל אנו שרים, אנחנו עדין שרים."
הסבר לטקסט
יהודה עמיחי
(1924-2000) כתב- או לכל הפחות פרסם- את השיר "היהודים" באסופת השירים שלו מ-1989, הנקראת "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות". מהרבה בחינות משקף השיר את הנושא של העם היהודי, יחסיו עם אלוהים ועתידו.
הרבה משירתו של עמיחי, שהחל לכתוב לקראת סוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, עסקה בהיבטים רבים ושונים של נושאים אלה; מרתק לראות כיצד לקחו לו 40 שנות כתיבה בכדי לכתוב את שיר לו הוא העניק את השם המרשים והמחייב "היהודים".
עמיחי התייחס מאוד ברצינות לשמות. הוא התייחס לשמו שלו ברצינות. כששינה את שמו בצעירותו בישראל של ימי טרום הקמת המדינה (הוא נולד בגרמניה ועלה לארץ בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר) הוא שינה את שמו מלודוויג פּפוֹיְפֶר ליהודה עמיחי, שם שמשמעותו המילולית, הברורה והמחייבת מלאה בעוצמה.
לא לכל שיריו יש שם: רבים מהם נקראים על שם המילים מתחילות אותם. לאחרים ניתנו מספרים. מכאן, שכאשר הוא קרא לשירו "היהודים" ניתן לומר שהוא לא קרא לו כך רק משום שהוא מתחיל במילים אלו, אלא הוא ניסה להצהיר הצהרה רבת משמעות על הנושא שהוא הפך בו לאורך השנים.
נראה ששיר עם שם כזה, הצהרה על זהות יהודית וגורל שהוצהרה על ידי אחד מהקולות החשובים ביותר בנרטיב היהודי המודרני, יכול לשמש כטקסט טוב לבחון את העמיות היהודית, בזמן שאנחנו מנסים להבין כמה מהשאלות המרכזיות שעולות בעניין הרעיון של העם היהודי ועצם קיומו.
הקדמה למובאה של חלקו האחרון של השיר
הקטע שהבאנו כאן נלקח מחלקו האחרון של השיר. עמיחי מביא את עצמו לתוך השיר בפעם הראשונה בחלק זה, לאחר שבנה את השיר דרך שורה של דימויים עוצמתיים של הרעיון של הקולקטיב ושל יחסו של האינדיבידואל לקולקטיב, במונחים מופשטים ואסוציאטיביים. עד לקטע זה הדמויות שהוזכרו בשיר היו מופשטות, מרוחקות וחסרות שם. כאן הוא הופך את השיר לאישי.
הוא מדבר על פגישתו עם אישה, שהוא מגלה כנכדה של האיש שמל אותו לפני שישים שנה, בעיירה קטנה בגרמניה. הוא מעלה בפניה את האפשרות שלמרות שהם מעולם לא נפגשו, ולא ידעו על העבר שמקשר ביניהם, הם מהווים מיקרוקוסמוס של העם היהודי.
"אנחנו העם היהודי…" הם לא חייבים להכיר אחד את השני בכדי להיות מחוברים. הם חולקים עבר משותף: יתכן שהוא רומז שכל היהודים, בין אם הם יודעים זאת או לא, חולקים מסגרת משותפת, היסטוריה משותפת ומערכת יחסים משותפת. מה הבסיס לחיבור שלהם?
בקטע האוטוביוגרפי הם מחוברים על ידי העובדה שסבה של הנערה היה המוהל של הילד. האם זהו חיבור אקראי? כפי הנראה לא: נרמז שהחיבור מועלה לדרגה של סמליות על ידי היות החיבור קשור לפעולה של ברית מילה.
ברית המילה היא הסמל האולטימטיבי של החיבור בין היהודי ואלוהים, מאז סיפורו של אברהם אבינו. בנוסף, עבור הזכרים זהו המפתח לחברותם בקולקטיב היהודי. הטקסט בבראשית י"ז מספר לנו על חשיבותה של ברית המילה דרך הסאגה של אברהם אבינו:
" הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. ויֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. את בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.
וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם"
בראשית י"ז, פסוקים ז-י"ג
מפגש מקרי זה בין שני יהודים מקבל את משמעותו המיוחדת ומהדהד בעובדה שהחיבור ביניהם הוא על רגע הסמל האולטימטיבי של השתייכות לעם היהודי. צירוף המקרים של פגישתם מקבל מימד סימבולי ("אנחנו העם היהודי…") מכוח היותו קשור לאקט האולטימטיבי של חיבור והשתייכות. סבה של האישה היה זה שהכניס את האיש לקהילה ההיסטורית של היהודים ולסיפור היהודי כולו.
שלוש השורות האחרונות של השיר מדברות על האלוהים. השיר הוא על היהודים אך אלוהים (או לפחות השאלה לגבי אלוהים) מופיעה שלוש פעמים בשיר, ובכל פעם מובאת עם המילים "ומה בדבר האלוהים?"
בפעם הראשונה שמופיעות המילים אנחנו שומעים שהיהודים חשים שהאלוהים המופיע בזיכרונם " כמו בושם אישה יפה" אך הם אינם רואים אותה. בפעם השנייה שהמילים מופיעות אנחנו שומעים שאלוהים רואה את היהודים לעיתים רחוקות, "רק פעם אחת שנה, ביום הכיפורים". במילים אחרות, בשני האזכורים הראשונים של היחסים בין אלוהים לעם היהודי, ברור כי היחסים הינם לכל היותר קלושים, מאז " הסכם הגירושין מגן עדן ומבית המקדש".
עמיחי מעלה את ברית המילה לדרגה של סמליות – סמל הברית בין אלוהים והעם היהודי, האקט האולטימטיבי של היכללות בעם היהודי – סמליות שמתקיימת דרך המפגש המקרי בין שני אנשים אלו המאוחדים היסטורית דרך הברית. לאחר מכן הוא מסיים את הצהרתו הסופית באופן שמעלה שאלה חשובה ופרובוקטיבית לגבי עתיד העם היהודי:
"ומה בדבר האלוהים? פעם שרנו
"אין כאלוהינו" עכשיו אנו שרים, "אין אלוהינו",
אבל אנו שרים, אנחנו עדין שרים".
השפה כאן משועשעת, אבל הרעיון הינו רציני מאוד. "אין כאלוהינו" הוא הפתיחה לאחת התפילות האהובות והמקובלות ביותר, הפיוט "אין כאלוהינו" מראשית ימי הביניים, המושר באופן יומיומי בימי השבוע ובשבת וחג במסורות רבות.
היום, לפי עמיחי, רבים החליפו ביטוי זו בביטוי המסמל אתיאיזם וניהיליזם, הדבר שמערער את הבסיס של רעיון הברית, ברית המילה שעמיחי כבר זיהה כמפתח להשתייכות יהודית. ברור שכל המבנה של העמיות היהודית אמור להתמוטט אם זוהי תהיה המנטרה של היהודים היום.
אם הקולקטיב כולו חב את קיומו וקשריו הפנימיים לרעיון הברית עם אלוהים, הרי שהיעדרו של אלוהים לא אמור להיות עתיד- ואולי גם לא הווה – ליהודים. מי יוכל לומר "אנחנו העם היהודי…" אם אין אלוהים, ואם הסמל המרכזי של השתייכות הוא הברית- הנצרכת לאלוהים כבן ברית?
למרות זאת עמיחי לא נראה כמתייאש. יש לנו שתי סיבות לחשוב כך . ראשית ישנה השורה האחרונה: היהודים עדיין שרים. יתכן שהשיר הוא שונה, המילים החליפו את מקומן, אך השיר עדיין קיים- "אנחנו עדיין שרים". שנית, אם היחסים עם אלוהים מדומה לבושם אישה יפה, האישה בחלק האוטוביוגרפי מתוארת בדיוק כך- "אישה יפה".
יתכן שעבור עמיחי אלוהים, שנוכחותו תמיד קלושה – מורגש אך לא בדיוק נמצא- אבד או הפך לחסר משמעות עבור רוב העם היהודי. ישנם כאלה שיראו בכך טרגדיה ויתעקשו לראות בכך את סופו של העם היהודי. יתכן שעמיחי -"עמי חי"- שבעצמו בא מרקע דתי מאוד, מעלה אפשרות אחרת, שבני האדם מסוגלים לקיים בעצמם את מערכת היחסים, בה אלוהים היה חבר.
האם אתם מסכימים?
ישנם המסכימים עם עמיחי, וישנם המתנגדים בחריפות, ואפילו נפגעים מגישתו שהם תופסים כחילול הקודש. אנחנו מעלים את האפשרות שהדיון הוא מהחשובים ביותר שיש לקיים בעם היהודי כיום. משום כך הדיון בטקסט זה של עמיחי יכול לספק מסגרת כה עשירה להתייחסות לנושא חיוני זה.
הצעות חינוכיות
הנה שלוש הצעות לשימוש בקטע זה:
- "היהודים הם…" קראו בתשומת לב את כל השיר. בקשו מהתלמידים שלכם לבחון את המטאפורות בהן משתמש עמיחי בכדי לתאר את העם היהודי. מה אנחנו לומדים על העם היהודי (לפי הבנתו של עמיחי)? איזה עם אנחנו לפי עמיחי? האם המטאפורות שלו משמעותיות עבור התלמידים שלכם? בקשו מהם להציע מטאפורות נוספות. אתם יכולים להציע לאייר את המטאפורות או לכתוב עליהם יותר בהרחבה. צרו תערוכה גדולה סביב הביטוי "היהודים הם…" והוסיפו קטעים שלכם, את השיר של עמיחי ויצירות אומנותיות המדברות אליהם.
- "היהודים הם…". בקשו מהקבוצה להעלות שמות עצם אפשריים בכדי להשלים את המשפט: "היהודים הם…"הצעות אפשריות יכולות לכלול מילים כמו דת, עם, אומה, ציוויליזציה, תרבות. אם המילה "עם" לא נמצאת ברשימה שלהם, הוסיפו אותה. כעת חלקו את הקבוצה לקבוצות קטנות: תנו לכל קבוצה את כל המילים שהוצעו ובקשו מהם לחשוב על שלוש פעולות הכרחיות עבור קיום הקולקטיב בהתאם לכל אחת מההגדרות. לדוגמא, עבור "דת", ההצעות יכולות לכלול: התאספות קבועה לצורך תפילה, צום ביום כיפור, בניית סוכה, הנחת תפילין, קיום מקומות בהם היהודים יכולים ללמוד טקסטים מהמקורות, הכשרת רבנים וכו'. עבור "אומה" אפשר להציע לימוד עברית אצל יהדות התפוצות, תמיכה שלהם בישראל, מפגשים וביקורים הדדיים, קיום אירועי תרבות משותפים (פסטיבלי קולנוע וכו') ועוד. הסבירו להם שהשאלה "מהם היהודים?" קיבלה תשובות רבות, במיוחד מאז שהיהודים נכנסו לעולם המודרני במאתיים השנים האחרונות.
הסבירו שיש דעות רבות ושונות והעלו את האפשרות שלכל אדם יש את הזכות להגיע למסקנות בעצמו. ההגדרה העתיקה ביותר וזו המופיעה באופן הרווח ביותר במקורות היא "עם ישראל". הסבירו שזהו המונח בו אתם עומדים להתרכז – מהי המשמעות של להיות חלק מהעם היהודי? צרו רשימה של כל הפעולות אותן הם בחרו עבור "עם". אם הם יתבקשו לבחור בפעולה אחת בלבד שהם תופסים כמרכזית ביותר לקיום העם היהודי, באיזו יבחרו? מדוע?
- ברית – בחנו בתשומת לב את מוטיב הברית בשיר. חשבו על תפקיד ברית המילה כנקודת המפתח לכניסה לעם היהודי. מה הוסיפה לשיר התייחסותו של עמיחי לביטוי זה של השתייכות באמצעות ברית? דונו ברעיון של ברית עם התלמידים. מהי ברית? קראו את המובאה מספר בראשית בה עורך אלוהים ברית עם אברהם. איך התלמידים שלכם מתייחסים לרעיון זה? האם הם חשים כחלק מהברית של העם היהודי, ואם כן איך הם באים בברית זו? עבור תלמידים מבוגרים יותר, אתם יכולים להעלות את הנושא השנוי במחלוקת של ברית המילה כקונספט. ישנם דיונים היום בנושא, במסגרות שונות. ישנן מדינות או רשויות מקומיות השוקלות להפוך את ברית המילה לבלתי חוקית, וישנם גם הורים המתנגדים לה. יתכן ותרצו להביא את ההצהרה הבאה מאב יהודי בעל מודעות לעניין, שהחליט יחד עם אשתו לערוך טקס ברית מילה לבנו מבלי לבצע את הפעולה עצמה:
"פילוסוף מפורסם אמר פעם "לא ראוי לחיות חיים שלא נחקרו". דבר דומה ניתן לומר לגבי דתות ותרבויות השייכות לנו. היהדות היא דת עשירה מאוד השואפת לנצחיות, אשר עדיין מובנת לא נכון בגלל מידע וטיפול לא נכונים. למרות זאת הטעויות שהיא נושאת בתוכה, כמו טקס המילה, הנקרא "ברית מילה", צריכות לעבור בחינה בכלל החברה, ללא קשר לאופן החיוני בו היא נתפסת עבור התרבות היהודית.
ברית מילה היא התעללות בילדים. היא אינה נחוצה מבחינה רפואית. היא אירוע טראומטי, לא פחות, בו היילוד מובא לתוך העולם ולתוך הקהילה היהודית. מאות השנים של ברית עם אלוהים יצרו הכחשה של כאבו המאוד מציאותי של הילד. מהרגע הראשון הוא הופך נקבות לחשובות פחות מזכרים, שכן אין שום טקס היסטורי לקבלת פניה של התינוקת היהודייה.
לעיתים קרובות מדי, לא מתייחסים לצרכיהם, רצונותיהם ובכיים של הצעירים. בדרך כלל הצעירים מתוארים כבלתי בוגרים או חסרי דעה, ואף אחד לא באמת עזר לנו לחוש את החשיבות האמתית שלנו כילדים. המוח שלנו מתואר כלוח חלק כשאנחנו נולדים. אל תטעו- אנשים צעירים לא מעוניינים בכפיית הערכים של המבוגרים עליהם ועל גופם ומגיבים לה בחריפות.
הכאב שנגרם מהשימוש בכלים של המוהל או הרופא גורמים כאב הגורם להלם בוטה לילד. הוא מצפה לקבלת פנים צוהלת ומלאה לעולם, והחוויה שהוא עובר לא תשכח במהרה, שכן הוא כבר בעל מערכת עצבים מפותחת ומוח מזהיר."
-מתוך אתר האינטרנט של הארגון האמריקאי הלאומי למרכזים של מידע על ברית מילה.
מה טוען ההורה לגבי ברית המילה? האם לדעתו ניתן לחיות כיהודי זכר ללא ברית המילה?
מה היה עמיחי אומר לדעתכם?
מה אומרים התלמידים שלכם? מדוע?